החלטה בתיק בר"ם 2025/05

           בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת י' צור) מיום 13.1.05, אשר דחתה את בקשת המבקשים למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט.

           המבקשת 1 סובלת מאז לידתה מנכות בשיעור 100%. המבקשים 2 ו-3 הינם אזרחים פיליפיניים, המועסקים כמטפליה הסיעודיים של המבקשת 1. ביום 13.3.03 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים, בה ביקשו כי בית המשפט יורה למשיבים להתיר את המשך שהייתם של המבקשים 2 ו-3 בארץ (להלן: עת"מ 598/03). לנוכח העדר תגובה מטעם המשיבים, ניתן ביום 8.10.03 פסק הדין בעת"מ 598/03 (להלן: פסק הדין) ובו קיבל בית המשפט לענינים מינהליים את העתירה וקבע כדלקמן:

"...הנני מורה כי על המשיבים להאריך את רשיון הישיבה של העותרים 3-2 בהתאם להיתר שירות התעסוקה, ללא תנאים נוספים (רשיון לישיבת ארעי מסוג א/5, ראה דברי יו"ר ועדת הפנים בישיבת הכנסת מיום 30.7.03 וכן פרוטוקול מס' 3 מישיבת הועדה המיוחדת של הכנסת לנושא בעיית העובדים הזרים מיום 9.6.03)".

(פס' 8 לפסק הדין)

           בעקבות זאת פנתה המבקשת 1 למשיבים על מנת שיעניקו למבקשים 2 ו-3 רישיונות מסוג א/5, כאמור בפסק הדין. ביום 31.12.03 קיבלה המבקשת 2 רישיון א/5 שתוקפו עד יום 30.10.04. לעומת זאת, בקשותיה החוזרות והנשנות של המבקשת 1 בעניינו של המבקש 3 לא נענו.

           בתוך כך התקבל חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 13), התשס"ד-2004 (להלן: תיקון מס' 13), אשר אפשר להאריך רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובדים זרים המועסקים בתחום הסיעוד לתקופה שתעלה על חמש שנים. זאת, בהתאם להוראת סעיף 3א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק), בנוסחו המתוקן, הקובעת כדלקמן:

           בעקבות זאת הודיעו המשיבים למבקשת 1 כי אין עוד מקום להעניק למטפליה רישיון מסוג א/5 וכי לקראת מועד פקיעת תוקף רישיונותיהם יהיה עליהם להגיש בקשה לרישיון ביקור מסוג ב/1, בכפוף לתנאי החוק. בחודש אוקטובר 2004 פנו העותרים למשרד הפנים על מנת להאריך את היתרי השהייה שלהם וקיבלו רישיונות מסוג ב/1 למשך שנה.

           על רקע אי קיום פסק הדין, המורה על מתן רישיונות א/5 למבקשים 2 ו-3, הגיש ב"כ המבקשים ביום 10.1.05 בקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט לבית המשפט לענינים מינהליים. בית המשפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה, בקובעו כי אינה מגלה עילה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט קמא הוסיף כי בפני העותרים פתוחה הדרך לחזור ולפנות בעתירה לבית המשפט, אם הנסיבות מצדיקות זאת. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה טוען ב"כ המבקשים כי הליך בזיון בית המשפט הוא הדרך ההולמת והיחידה להביא לאכיפת פסק הדין. בתוך כך מדגיש ב"כ המבקשים את החומרה היתרה הנודעת לאי כיבוד פסקי דין מצד המדינה.

           המשיבים, מצידם, טוענים כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט קמא. המשיבים מדגישים כי בפסק דינו הורה בית המשפט קמא כי יש להעניק למבקשים 2 ו-3 רישיונות מסוג א/5 "בהתאם להיתר שירות התעסוקה". מכאן נובע, לטענת המשיבים, כי בית המשפט קמא הגביל, למעשה, את תוקף קביעתו עד למועד פקיעת תוקפו של היתר שירות התעסוקה אשר היה בידי המבקשים 2 ו-3 באותה עת, היינו- עד לחודש אוקטובר 2004. על כן טוענים המשיבים כי תוקפו של פסק הדין פקע בחודש אוקטובר 2004 ואין עוד אפשרות מעשית לאוכפו. המשיבים מוסיפים כי בחודש אוקטובר 2004 התקבלה על ידיהם החלטה חדשה ליתן למבקשים 2 ו-3 רישיונות מסוג ב/1, התקפים למשך שנה, וזאת בהתאם להוראות תיקון מס' 13 לחוק. לטענת המשיבים, הדרך הנכונה לתקוף החלטה זו היא הגשת עתירה חדשה לבית המשפט לענינים מינהליים. 

           לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. משפג תוקפו של פסק הדין ושונה המצב המשפטי לא ניתן עוד להסתמך על הוראת בית המשפט קמא ליתן למבקשים 2 ו-3 רישיונות מסוג א/5. אמנם, מן הראוי היה כי מיד עם מתן פסק הדין יכבדו המשיבים את האמור בו ויאריכו את אשרות שני המטפלים, כפי שצווו לעשות, מבלי להמתין לפקיעת תוקף היתרי שירות התעסוקה אשר בידיהם או לשינוי המצב המשפטי. אכן, ישנו טעם לפגם במצב שבו נמנעו המשיבים במשך תקופה ארוכה מלקיים את פסק הדין במלואו, כפי שנצטוו. אולם, משפג תוקפו של החלק האופרטיבי של פסק הדין ומשנוצר מצב משפטי חדש בעקבות תיקון מס' 13 לחוק, לא נותר למבקשים אלא להגיש עתירה חדשה, במידה שיש בידם עילה שונה נגד המשיבים.

           אשר על כן, הבקשה נדחית.

           בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ב' בסיון התשס"ה (9.6.2005).

                                                                                          ש ו פ ט ת